בואו נדבר קודם על אהבה
סוסה ממליטה זה מראה קסום! יש בו את כל האלמנטים – אהבה לסוסה, דאגה לשלומה ולשלום הוולד, מתח עוצר נשימה, וגם סיפוק מהיר – רוב הסוסות ממליטות תוך 10 דקות מרגע ירידת המים!
מיד בתום ההמלטה, לפעמים כשהרגליים האחוריות של הסייח/ה עדיין בתוך תעלת הלידה, הסוסה משמיעה את הצליל היפה ביותר בעולם: צליל רך, נוסך ביטחון שיוצר בן-רגע את החיבור (bonding) המיוחד בין אמא לילדיה. ברגע הזה הלב שלי תמיד עולה על גדותיו, העיניים מוצפות, הגרון חנוק. מה זאת התחושה הזאת?
קוראים לזה אהבה.
לשם מה התברכנו ביכולת לאהוב?
האהבה היא הדבק. זהו הרגש שגורם לנו להתחבר למישהו או למשהו. הרגש שאמור לגרום לנו לשתף איתו פעולה במקום להתחרות בו. שיתוף הפעולה הזה והנאמנות הנלווית לו נחוצים לנו, כי בשונה ממרבית בעלי החיים, בני האדם מתפתחים ממש לאט. אנחנו חסרי עצמאות לחלוטין בשנים הראשונות לחיינו, וגם אחר כך מפתחים עצמאות מאד הדרגתית. הטבע מצא לכך פתרון – הוא גורם לנו להיות קשורים למשפחה ובעיקר להורים שלנו למשך כל חיינו. הדבר מבטיח את הישרדותנו בילדות, ואת הישרדות הורינו בזקנה. כדי לקיים קשר ממושך כל כך אנו זקוקים ליכולת המובנית לאהוב.
אם אהבה היא דבק, בשביל מה צריך אהבה עצמית?
כאן זה מתחיל להיות מעניין. הטבע הוא חסכן. מרגע שגילה את כוחה של האהבה, הוא רוצה להפיק ממנה כמה שיותר ערך. אם אהבה לאדם מסוים מחזקת את הקשר בין השניים ומעלה את כושר ההישרדות של שניהם, אולי גם לאהבה עצמית יש את אותה תועלת?
מסתבר שכן. אהבה עצמית מאד חשובה לנו. בזכותה אנחנו שומרים על הבריאות שלנו, בזכותה אנחנו מתרחקים מדברים שמסבים לנו צער וכאב ונמשכים לדברים שמסבים לנו עונג והנאה.
אז למה כל כך הרבה אנשים מרגישים שהם לא אוהבים את עצמם?
ראשית חיינו
השאלה מתי מתחילים חיינו היא שאלה מעט מורכבת. יש אנשים שמאמינים שיש לנו נשמה נצחית ואז החיים מתחילים עם היווצרותה. יש אנשים שמאמינים שהחיים מתחילים ברגע ההפריה או אחרי 40 יום, או ברגע הלידה, או רק כשאנחנו מתחילים לדבר, או רק כשאנחנו יוצאים מבית הורינו… למען נוחיות הדיון בואו נסכים שרגע ההפריה מציין את תחילת דרכנו.
מה היה ברגע ההפריה שלכם? האם ההיריון שלכם היה מתוכנן ורצוי או שוק גדול להורים שלכם? האם הם היו ערוכים לו רגשית או שהם הרגישו שזה לא הזמן המתאים והרבה תכניות הולכות להיהרס? השאלות האלה מאד משפיעות על היכולת שלנו לאהוב את עצמנו.
דברים אחרים שיכולים להשפיע – הריונות של תאומים או יותר נכון – היריון שבו אחד התאומים נפל מסיבה כלשהי. העובר השורד יכול לא פעם להיוולד עם רגשות אשמה בלתי מוסברים ותחושה שהוא אגואיסט מרושע שלא מגיע לו להיות אהוב.
וגם, כל עוד אנחנו בתוך הרחם, אנחנו חיים בסמיכות עצומה לכל הרגשות של אמא. כשהיא מתרגשת, מפחדת, עצובה – אנחנו שם איתה. לא רק בגלל חבל הטבור, אלא בגלל הסמיכות ללבה, למעיים שזזים אחרת… אם אמא שלנו לא סגורה על זה שהיא אוהבת את עצמה, גם אנחנו שלמדנו דרכה על העולם עלולים לחוש מחסור באהבה עצמית.
חוץ מכל הדברים שיכולים להתרחש בעודנו ברחם, יש עוד הרבה אירועים בהמשך החיים. נגיד שרציתי שאמא תישאר לשחק איתי במקום לשים אותי בגן, ובכיתי ואמא התייסרה בגלל זה. כילדים יש לנו יכולת לקלוט את הכאב הזה של אמא. ואז לגנות את עצמנו על חוסר הרגישות שלנו. וזה עוד לפני שמישהו אמר לנו כל מיני דברים שליליים עלינו.
בשורה התחתונה – קל להבין למה לא מובן מאליו שנאהב את עצמנו, למרות שלכאורה – מה הבעיה? זה תלוי רק בנו.
אז מה עושים? איך מפתחים אהבה עצמית?
תטא הילינג מציעה תרגיל מאד עוצמתי ופשוט בשם ריפוי עוברי או שליחת אהבה לתינוק בעודו ברחם. בתרגיל אנחנו חוזרים לתקופה שבה היינו ברחם ומחוללים שם נס קטן – אנחנו מבקשים לעטוף את עצמנו באהבה, לשחרר את כל הרעלים שקלטנו לאור הבריאה ולהזין את עצמינו במיטב החומרים. עם השנים ראיתי שכדי להפיק את מלוא התועלת מהתרגיל, אני צריכה קצת להרחיב אותו:
כשאני מזמינה אנשים לדמיין את עצמם ברחם, אני מבקשת שהם הגדולים ידברו איתם הקטנים. שיאהבו אותם כבר מראשית חייהם. שיסתכלו על עצמם באהבה והערכה. שישמחו לפגוש את עצמם. שיתפעלו מאומץ ליבם. שיזהירו את עצמם או יתנו לעצמם טיפים לגבי נקודות מפתח בחיים ויכינו אותם לקראת הבאות כדי שהמהמורות לא יהיו קשות כל כך.
הרבה אנשים מאד מתרגשים במהלך התרגיל. הם מגלים דברים שלא זכרו מהתקופה העוברית, פתאום הם מבינים את עצמם ואת הדפוסים שלהם, פתאום הם מצליחים לעשות שלום עם עצמם. מקסים להיות שותפה לזה. בתרגיל אני גם מבקשת מהם לאפשר לעצמם להיוולד כשירצו. לא לדחוק בעצמם, לא לדחוף ולא למשוך. לתת לעצמם להיוולד בצורה שבה הם יודעים מה הם עושים ויכולים לסמוך על עצמם. וכך להתייחס לדברים השונים שקרו סביב ההיריון והלידה וליצור שם תובנות חדשות, מרפאות.
מה עוד אפשר לעשות כדי לפתח אהבה עצמית?
תטא הילינג מציעה לנו את נפלאות עבודת האמונות. אפשר לאתר בעזרתה מתי נפגעה האהבה העצמית שלנו, מה קרה שם וגם לקבל כלים של ממש לרפא את המקומות הכואבים הללו. ובלי קשר לאהבה עצמית, אני רוצה להציע תרגיל. מצאתי את עצמי עושה אותו במועדון בוקר טוב שלנו והוא זכה להדים כל כך חיוביים שהחלטתי לחלוק אותו עם כלל העולם.
כדי לעשות אותו, הביאו דף ריק וכלי כתיבה. אני רוצה שתכתבו במרכז הדף את המילה אהבה ואז הקיפו אותה בעיגול. גודל העיגול צריך לייצג את כל האהבה שאתם חשים ברגע זה. לאו דווקא לעצמכם.
אח"כ התחילו לרשום בכל מקום שתרצו בדף כל מיני אהבות אחרות. למשל – אהבה לאמא, לאבא, לילדים שלכם (אם יש לכם מספר ילדים, רשמו אותם אחד אחד), לבעלי החיים שלכם, לבית שלכם, לעבודה שלכם, לחברים שלכם, לשכנים, לעצמכם, לתחביבים שלכם, לגוף שלכם ואם יש משהו חשוב שלא הזכרתי – כתבו גם אותו.
עכשיו הביטו על היחס בין העיגולים. איפה הם אחד ביחס לשני? מי גדול? מי קטן? מי ממש מצומק? וקחו עיגול שנראה לכם סובל, וכמו בלון, נפחו אותו מעט. תראו איך זה משפיע עליו. ואיך זה משפיע על כל העיגולים האחרים? הקדישו לזה זמן מה.
עכשיו שאלו את עצמכם – מבין כל העיגולים, איזהו העיגול שאם אמלא אותו באהבה, ימלא גם את כל השאר? זה שהעודף שלו ישפיע לטובה על כל שאר העיגולים? זה שמספיק שאתמקד בו והשאר כבר יתמלאו מעצמם באופן טבעי? אחרי שבחרתם – מלאו אותו בנשיפה של אהבה. עד שתגיעו למינון הטוב עבורכם. כזה שאף אחד מהעיגולים לא יתפוצץ ממנו, ואף אחד לא יישאר מצומק ומורעב.
סיכום – חשיבות האהבה העצמית לעוסקים בתטא הילינג
בתטא הילינג אנחנו עובדים עם אנרגיה של אהבה. אדם שלא אוהב את עצמו לא ירגיש ראוי להתחבר לאהבת הבריאה. בשונה מאד מהדברים שלמדנו בעבר, אהבה עצמית לא חייבת להיות אגואיסטית. להפך. כשהיא מלווה באהבה לזולת ויש בה מספיק מקום לכולם, נוצרת תמונה בריאה ומאוזנת של חברה שאין בה צורך בענישה, באלימות, בתחרות קשה, ביצירת מחסור מדומה ואמיתי. אין בה צורך בפיצוי תמידי או ניצול יתר של משאבים שונים. יש בה פשוט א ה ב ה .
קרדיט לתמונה – Photo by Suhyeon Choi on Unsplash