סדר פסח מחלק את עם ישראל לשני מחנות:
- אלה שמחכים שכבר יגיע
- אלה שמחכים שכבר יעבור
מאמר זה מוקדש לגרופי'ס של המחנה השני, אלה שלא סובלים את ליל הסדר, במיוחד אם מדגדג לך לעבור השנה למחנה הראשון.
אם כן, יש כאן בשורה של ממש עבורך. אבל בשביל זה כדאי קודם לחזור לפורים.
מחירות לעבדות
פורים הוא חג של חברים. רוקדים, שותים, עושים שמח. לערב אחד יש לנו הזדמנות להיות הסקסית הזאת שבא לנו להיות, המאצ'ו הזה, ההיפי, האינדיאני, הפאנקיסטית. על מגש של כסף ניתנת לנו חירות מוחלטת. להיות מי שאנחנו באמת בלי עכבות.
ואז נגמרת החגיגה ומגיעה השאלה – איפה את/ם בחג? וכל החירות שחווינו נעלמת ברגע ושוב מתחילה העבדות. ואני לא מדברת על הניקיונות והבישולים, אלא על התחושה המעיקה של ישיבה סביב שולחן הסדר עם המשפחה, הגפילטע פיש וההגדה. פתאום אנחנו כבר לא יכולים להיות אנחנו ולשמוח במה שהננו אלא צריכים להיכנס לאיזו תבנית משפחתית מסורתית כבדה.
איך קרה שבמקום שנחוש ששולחן הסדר המשפחתי הוא מקום בטוח, חופשי, מבין ותומך, שנותן לנו שורשים עמוקים ואיתנים הוא הפך ל"אולי נטוס השנה לתאילנד?"
עבדות להרגלים
כבני אדם אנחנו יצורים של הרגלים. מאחר שהיום יום מצריך מאתנו לקבל החלטות כמעט בכל רגע נתון, יש לנו מנגנון (לא מודע) שאחראי לנהל אותנו על טייס אוטומטי באמצעות הרגלים. ההתנהגויות והתגובות האוטומטיות חוסכות לנו את זמן ועוקפות את היכולת שלנו לחשוב. רוב הזמן זה פטנט גאוני של הטבע! כמו ההרגל לצחצח שיניים או לנעול את הרכב. אבל לפעמים קורה שבמקום שההרגל יהווה בן ברית נאמן, הוא פועל נגדנו. כמו התשוקה למתוק אחרי הארוחה או ההרגל לשים את השעון המעורר על נודניק ועוד נודניק… גם הכעס על בני המשפחה שלנו הוא פעמים רבות הרגל. כן כן. ההרגל לכעוס עליהם כל כך מושרש, ששנה אחרי שנה אנחנו מייצרים במו ידינו (ובשיתוף פעולה מלא עם בני המשפחה) את אותו ריטואל. את אותן התחשבנויות. את אותם מוקשים.
בשבח הכעס
כעס הוא רגש מאד חזק. לוחמני. הוא משמש ליצירת הרתעה, כדי לשמור עלינו וגם כדי להעניש את מי שמגיע לו. אחד העונשים הכי משמעותיים שאנחנו יכולים "להעניק" לבני המשפחה שלנו הוא למנוע מהם את הקרבה שלנו. לכעוס עליהם. בשיחה שלנו עם עצמנו נדמה כאילו אנחנו מתעצבנים כי הם מעצבנים, אבל מתחת לפני השטח לא פעם רוחשת מערכת ענישה והתחשבנות מתוחכמת בעלת מוטיבציה גדולה לזהות כל ניואנס שאפשר להתעצבן עליו. עד מתי? עד שהם יבינו. עד שהם יבינו שהם צריכים לאהוב אותנו כמו שאנחנו. עד שהם יבינו כמה פגעו בנו. עד שהם יודו שטעו. עד שיתחננו שנסלח להם. עד שיכירו בערך הייחודי שלנו ושהם לא יכולים בלעדינו.
איך יוצאים מהמעגל הזה?
כדי שנוכל לשיר הפעם מה נשתנה, ובאמת לחוש בשינוי, שווה לבחון אם בני המשפחה באמת כל כך מעצבנים או שפשוט פיתחנו הרגל לכעוס עליהם. זאת שאלה טריקית, כי המוח שלנו רגיל להאשים אותם. בשביל לבחון את הדברים באובייקטיביות צריך לקחת צעד אחורה ולהתבונן רגע במפגשים המשפחתיים בכנות ובאומץ, כולל התבוננות בחלק שלנו באינטראקציה.
למשל, אצלנו במשפחה מציינים שתי סיבות לאכילת ביצים בליל הסדר. הסיבה הראשונה – שלמרות הקשיים שהורעפו על בני ישראל, הם לא נשברו אלא התקשחו כמו הביצה הקשה. ואבא שלי נהג להוסיף שהמנהג התפתח לזכר חציית ים סוף, כשהמים הגיעו לנו עד לשם. זה ההרגל שלו. ההרגל שלי הוא להגיד "אוף אבא, די". תגידו, זה באמת כל כך מעצבן או שאני משוחדת?
אם גילית שהכעס על בני המשפחה שלך הוא רק הרגל, שווה לבחון מתי נוצר ההרגל הזה. ובעקבות מה. מאד עוזר לחשוב מתי היתה הפעם האחרונה שבה התרגשת לקראת הסדר. עם הבגדים החדשים, עם האוכל המיוחד, עם זה שמותר להישאר ערים עד מאוחר. ואז מה קרה שגרם לתחושה שלך להשתנות. מי אמר מה שבגללו נעלבת או נפגעת. שווה ממש להיזכר בפרטים. ואז נשאלת שאלה עוד יותר חשובה – מה גורם לך לשמור את הכאב הזה עד היום? מה מונע ממך לסלוח לו/לה? מה יקרה אם השנה הזאת, בזמן ניקיונות הפסח, תימצא לך הדרך להתנקות מהעלבון או המבוכה הישנה ולבוא בראש פתוח למפגש המשפחתי?
לא תמיד קל להיזכר בדברים. והרבה פעמים אין להם, כמובן, שום קשר לליל הסדר, אלא לסדר המשפחתי או ההיסטוריה המשפחתית. למשל, הם יכולים להיות קשורים לתחושות שפיתחתי כשנולדו האחים והאחיות שלי, למה שקרה כשאבא ניסה לעזור לי עם שיעורי הבית וחשתי שלא משנה מה אעשה, זה אף פעם לא יהיה מספיק טוב בעיניו. לתחושה שתמיד מצפים ממני להיות כמו מישהו אחר ולא כמוני. ואז הכעס הוא הזדמנות "להחזיר" לאותו אדם שאשם, לפי דעתי, בצרות שלי. הכעס הוא דרך להתגונן מפני הערות נוספות כדי שלא אפגע שוב.
לצערנו הכעס לא באמת פותר את הבעיה, אלא פעמים רבות מנציח אותה. יתרה מכך, הוא משאיר אותי תלויה באחרים. במה שעשו לי בילדות או לפני שבוע. הוא לא מאפשר לי ולהם להשתנות כי אני חיה שוב ושוב את הרגע שבו נפגעתי במקום את הרגע הזה. את ההווה.
כדי לשיר מה נשתנה בפה מלא, רצוי שנבין את המחיר שאנחנו משלמים על הכעס האוטומטי ואת הרווח הגדול שיהיה לנו אם נשחרר אותו באמת. אם לא רק נעמיד פנים שהכל בסדר ואז נקטר כל הדרך חזרה מהסדר אלא נפתור את הדברים מהשורש. (מי יודע, אולי כל המחשבות המעיקות האלה תוקעות אותנו עד כדי כך שהן יוצרות את הפקקים בדרך הלוך וחזור מהסדר?)
לא תמיד קל לזהות מתי השתבשו הדברים ולמה ומתי ההורים והאחים האהובים/נערצים שלנו הפכו לאנשים שיש לנו קצת פחות מאפס נדיבות וחמלה כלפיהם. כדי להיזכר ולפתור את הדברים, גיליתי שיטה מעולה. קוראים לה תטא הילינג. היא מאפשרת להגיע בצורה ישירה ורכה למקור הכאב ואף נותנת כלים של ממש לשחרר אותו. היא מאפשרת לבחון את היחסים המשפחתיים ממקום רענן שמאפשר ליצור שינוי מהיר ולא פעם מיידי.
אם קנית את הרעיון שהסדר המשפחתי יכול להיות אירוע משמח ומחמם לבב אבל לא הצלחת למצוא בכוחות עצמך את הסיבות לכעס שלך על המשפחה ומה מונע ממך לשחרר אותו, אני מציעה לך לקרוא על תטא הילינג. או להוריד את חוברת ההדרכה "תקיעות בחיים – באג ביצור או טריק גאוני של המוח?". מי יודע, אולי זאת גלולת הפלא שתאפשר לך ליצור השנה סדר חדש ולשיר בערב החג:
מה נשתנה הלילה הזה מכל ההרגלים? מכל ההרגלים?
שבכל הלילות, אנו רגילים להתעצבן על המשפחה. להתעצבן על המשפחה.
הלילה הזה הלילה הזה, אנחנו אחרים
הלילה הזה הלילה הזה גם הם פתאום שונים.
מאחלת חג שמח לך ולבני משפחתך,
נגה בן ישראל