מה יש בביקורת הרפואית שגורם לנו כל כך לפחד ולחוש כאילו היא עתידה להכריע את גורלנו?
השאלה הזאת הדהדה בי בזמן שעזרתי למטופלת להיערך לביקורת הרפואית הראשונה שלה. היא היתה במתח נפשי עצום ונראתה כמו צל של עצמה. למרות שעל פי ההצהרות שלה היא סמכה על הטיפול הרפואי שקיבלה וגם על העבודה הרגשית שנעשתה מאחורי הקלעים, כל זה הלך והתמוסס ככל שהתקרב מועד הביקורת הרפואית. הביקורת תפסה מימדים של מפלצת.
המתח הזה לקראת ביקורות רפואיות הוא תופעה מאד רווחת – קושי לישון לפחות שבוע לפני הבדיקות הרפואיות, קושי לאכול, לתפקד, חרדות קשות. כל כאב קל בגוף נקשר מיד להתפרצות חוזרת של המחלה והמוח מיד מייצר תסריטי אימה עם סוף לא טוב.
למרות שברור שלא זאת כוונתה של המערכת הרפואית, המתח הפנימי הזה יוצר קונפליקטים רגשיים חדשים שמתישים את הגוף-נפש ועלולים להתפרץ בצורה של עוד ועוד מחלות שנובעות מחוסר איזון פנימי.
מה אנחנו יכולים לעשות כדי להשתמש ביכולת האבחון המצוינת של המערכת הרפואית מבלי להכניס את עצמנו למתח שכזה?
התשובה מתחילה בשאלה:
של מי הגוף הזה?
כשמחלה מתגלה באמצעות בדיקה רפואית ולא כתוצאה מידיעה פנימית ברורה, בדרך כלל נוצרת חוויה של ניכור בינינו לבין הגוף שלנו. במקרה הטוב הגוף הופך להיות גורם מאכזב, ובמקרה הרע הוא מקוטלג כגורם עוין שמאיים על הקיום שלנו. התוצאה המיידית היא בלבול וחוסר אונים, שמהווים כר מצוין לפחדים, חרדות ומתח מכל הסוגים.
הפתרון הרפואי שמוצע לנו פעמים רבות מחזק את תחושת הניכור הזאת, גם אם לא היתה זו כוונתו המקורית:
- כדי לרפא את הגוף נדרשים טיפולים כואבים ולא פעם פולשניים. כדי לעבור אותם אנחנו צריכים להתעלם מכל אותות האזהרה שהגוף שולח לנו, החל מבליעת כדורים, ועד ניתוחים, זריקות וכדומה.
- מבחינה רפואית מחלות רבות נגרמות על ידי גורמים שאינם בשליטתנו כמו הגנטיקה שלנו, קרינה ומקורות רעל שונים ולכן אין שום קשר בינינו לבין רבות מהמחלות שלנו.
כדי שהביקורת הרפואית תפסיק להיות כל כך מאיימת, אנחנו צריכים לחוות מחדש את החיבור שתמיד מתקיים בין הגוף והנפש שלנו ודרך זה לקחת בעלות בית על כל מה שעובר על הגוף שלנו. להבין שהמחלות בעלות השם הלטיני הארוך הן בעצם ביטוי לקונפליקטים רגשיים מחיי היומיום שלנו שאת רובם אנחנו חווים בעברית, ושאם ניתן את הדעת על אותם קונפליקטים ונפתור אותם, זה יקל מאד על הגוף ואולי אפילו ירפא אותו לגמרי.
שלווה אהבה וריפוי
המנתח ברני סיגל כותב בספרו "שלווה אהבה וריפוי":
"כשאני קורא דוח פתולוגיה בישיבה רפואית ואומר לנוכחים, "אם מישהו מכם יצליח לנחש את תאריך מותו של אדם זה בטווח של שישה חודשים, אתן לו 10,000$, אבל אם יטעה, הוא ייתן לי 10,000$."
איש אינו מהמר."
כלומר, על פי ניסיונו העשיר של ד"ר סיגל, אין ממש קשר בין תוצאות הבדיקות הרפואיות ( = הדוח הפתולוגי) לבין תוחלת החיים שלנו. והמסקנה המתבקשת מכך היא, שאל לנו לקחת אותן ברצינות יתרה, אלא ללמוד איך לקרוא אותן. ללמוד להתייחס אליהן כמצפן רגשי שמכוון אותנו לדעת במה עלינו להתמקד בחיינו שטרם פתרנו, ואז לפתור זאת.
בואו נלמד איך להפוך את הרפואה לידידה שעוזרת לנו לנהל טוב יותר את העולם הרגשי שלנו, במקום להפוך אותה לגורם נוסף לסערות הנפש.
מוגש באהבה לכל מי שמוצא/ת את עצמה/ו תלוי/ה רגשית בביקורות הרפואיות וכל פעם מתקשה לאסוף מחדש את רסיסי הנשמה שהתפזרו להם לקראת הבדיקה.