סימה שאלה – "מה את רוצה ליום ההולדת שלך?"
חשבתי לרגע ועניתי כמוצאת שלל רב – "שלוקר!"
(למי לא מכיר/ה, שלוקר זה מאין נאד מים שיוצאת ממנו צינורית לשתייה. שמים אותו בתרמיל וכך אפשר לשתות מתי שרוצים, בלי לעצור כדי להוריד את התרמיל ולהוציא בקבוק מים. זאת אחלה המצאה, אולי אפילו ישראלית.)
סימה – "אני לא קונה לך שלוקר."
אני – "למה?"
"כי אין בזה שום דבר רומנטי. כל השלוקרים נראים אותו דבר ואין פה שום דבר אישי או מיוחד."
"אבל תחשבי שאני הולכת במדבר, צמאה, ואז לוקחת את הפיה, מרווה את צימאוני, וחושבת לעצמי – את המים האלה נתנה לי האהובה שלי!"
לא עזר כל מה שאמרתי, סימה עמדה על דעתה עד שלבסוף קניתי את השלוקר שלי בעצמי. מאז, בכל פעם שאני מטיילת אני חושבת איך סימה פספסה הזדמנות לקנות לי משהו כל כך אינטימי שאני כל כך נהנית ממנו…
לאהוב מישהו זה לאהוב אותו בדרכו.
לאהוב מישהו בדרכו אין פירושו שאני מקריבה את עצמי או מוותרת על מי שאני. זה אומר שאני מוכנה לנהל מערכת יחסים עם אדם נוסף. להכיר את העולם שלו, להתייחס בכבוד לעולם שלו, ולאפשר לו להכיר את העולם שלי.
בספרו "בשמחה תמיד" כותב לני רביץ בעמוד 14:
"בשיעור הראשון שלי באימפרוביזציה הבמאי שלנו אמר:
"יש חוק אחד בל יעבור באימפרוביזציה: אתם צריכים להתמקד בהפיכת השותף שלכם לכוכב."
… זה היה מסר חשוב מבחינתי.
קודם לכן חשבתי שכשחקן תמיד אזכה בכל תשומת הלב ותשואות הקהל.
הבמאי נתן לנו כלי לחיים.
תארו לעצמכם שאתם קמים בבוקר עם הגישה הבאה:
"היום אזכה לשרת את בן / בת הזוג שלי / הילדים שלי / החברים / הלקוחות / הבוס… ולהפוך אותם לכוכבים בדרך זו או אחרת."
אני יודע שזה נשמע נאיבי ולא מציאותי, אבל אני רוצה שתקשיבו למבוגר כמוני – החיים הטובים ביותר, בעלי העוצמה הרבה ביותר, הבריאים והמאושרים ביותר, הם חיים שבהם משרתים אחרים ומשפרים במידת מה את חייהם."
תודה לני, מצעירה כמוני 🙂