התחושה שכבר עבדתי על האמונות האלה והן שוב צצות כאילו לא עשיתי כלום היא אחת התחושות הכי מתסכלות שאפשר לפגוש ב"מסדרונות" ההתפתחות האישית. האמנם האמונות נוצרות מחדש שוב ושוב כמו במסעו של סיזיפוס למעלה ההר, או שמא קורה כאן משהו אחר לגמרי? כדי לענות על השאלה, בואו נכיר קצת את הפסיכולוגיה של האמונות שלנו.
המוכר, היציב והקבוע תמיד בטוחים יותר
להכרה הלא מודעת יש תכלית קיומית מאד ברורה – לוודא שנשרוד. המילה "נשרוד" כנראה מדברת על הישרדות הגֵנים שלנו. כל עוד לא העמדתי צאצאים וכל עוד אני צריכה לגדל אותם, יש לי חשיבות מאד גדולה. אחרי שהעמדתי צאצאים והם כבר עצמאיים, אני כבר ברת-החלפה במידה מסוימת ולכן אפשר להתחיל לסגור את הבסטה. אולי זה מסביר במידה מסוימת את תהליך ההזדקנות ואת משברי גיל ה-40 וה-50 שגורמים לנו להתחיל לחפש משמעויות חדשות מחוץ לבית ולעתים גם מחוץ לקן המשפחתי.
להכרה הכי קל לשמור עלינו בתנאים קבועים ובסביבה בלתי משתנה. כך היא יודעת על מי אפשר לסמוך ועל מי פחות, איפה משיגים מזון ותמיכה, וביטחון פיזי ורגשי. וכל שאר הדברים החיוניים. האמונות שפיתחנו עד גיל 5 ותרגלנו מאז הפכו מזמן להיות חלק מהסביבה הקבועה והמוכרת שלנו. בכל פעם שאנחנו מנסים לשנות אותן, משהו בתחושה הקיומית הבסיסית שלנו מאוים. ככל שהשינוי מאיים יותר, כך תגבר המוטיבציה של האמונה להיווצר מחדש.
זה מביא אותנו לעיקרון הראשון:
שינויים עושים באהבה
ככל שאנחנו מנהלים מאבק גדול יותר נגד האמונות שלנו ("תעיפי אותן ממני", "נמאס לי מהן", "אני לא יכול/ה יותר") קורה משהו מנוגד לתוצאה שאנחנו מבקשים – האמונות מתבצרות וחוזרות ביתר שאת. למה?
עצם המאבק, לא משנה במה, דורך את המנגנון הפנימי של התמודדות עם מצבי לחץ הידוע בשם בריחה או לחימה (flight or fight). במצב כזה, האמונות מבינות שמשהו לא בסדר והן יוצאות להגן עלינו. איך? כל אחת והטקטיקה שלה. האמונה "אף אחד לא אוהב אותי" תיתן לי להרגיש מאד לא אהובה. האמונה "אי אפשר לסמוך על אף אחד" תגרום לכולם לאכזב אותי, האמונה "אני כישלון" תמצא דרך יצירתית משלה. כי האמונות הרי נועדו לשמור על מה שהן מבינות שהוא ההישרדות שלי.
כדי לא לדרוך את המנגנון שלהן, רצוי שכל מפגש של התבוננות בעולם הרגשי שלנו יעשה ברכות חומלת, אוהבת. מתוך הבנה, אמפתיה, אכפתיות. מצב התטא מאד מאפשר את זה. הוא מסמן למוח ולשאר הגוף שאנחנו בהרפיה בריאה, הפוכה לגמרי ממצב הלחימה או הבריחה.
◄ אם נזכור לזמן שינויים מתוך שקט נפשי ושלום בית פנימי ולא מתוך תחושת מאבק, יש סיכוי הרבה יותר גבוה שהדברים באמת ישתנו ולא ייצרו רק מראית עין קצרה ומתסכלת.
מנגנוני חבלה
הבט נוסף בפסיכולוגיה של אמונות הוא הדרך שלהן להדיח אותנו מהעיסוק בהן. כשאנחנו ממש קרובים לשינוי שהשכל המודע שלנו מייחל לו, יש אמונות שממש עומדות על הרגליים האחוריות ולא נותנות לזה לקרות. הן אומרות לנו מילים כמו – "לא משנה מה תעשי, זה בחיים לא ישתנה", "את יכולה להתאמץ עד מחר, זה הגורל שלך בחיים האלה. באמא שלך תפסיקי לנסות". זה מזכיר לי מקרה שחוויתי פעם על בשרי.
בין התואר הראשון לשני נסעתי לאתיופיה. לקחתי את התרופה הדרושה נגד מלריה, סבלתי מכל תופעות הלוואי שלה, ולמרות זאת חליתי במלריה אחרי שחזרתי לארץ.
כשלקחתי את התרופות נגד מלריה (מאד דומות לאלו שקבלו החלוצים ואנשי ראשית ההתיישבות…) היתה לי בחילה קשה מאד. הייתי צריכה לבלוע תרופה אחת 3 פעמים ביום ואחת 4 פעמים ביום מבלי לערבב ביניהן ותמיד לאכול לפני. זה הרגיש כמו משימה בלתי אפשרית וכאמור גם הרגשתי שהתרופות ממש הורגות אותי.
לקחתי אותן כמיטב יכולתי, שזאת דרך אחרת להגיד שלא תמיד עמדתי בהנחיות, וכעבור 10 ימים קרה לי מה שלא פעם קורה כשמפרקים מנוע ומרכיבים מחדש ונשארים עם כמה ברגים ביד… אבל אמרתי – כפרה. ניצחתי אותם!
אבל כעבור ימים ספורים שוב הרגשתי את התופעות של המלריה ושוב קיבלתי את אותו טיפול. הפעם כבר הבנתי שחשוב שלא יישארו לי בסוף השבוע ברגים ביד…
הדבר שהפתיע אותי היה שהפעם לא היו תופעות לוואי. רק כשהגעתי לתטא הילינג הבנתי שלא התרופה היא שיצרה את תופעות הלוואי אלא התמותה של הטפיל. הוא זה ששידר לי – התרופה הורגת אותי. תפסיקי לקחת אותה. ואני בטעות חשבתי שהיא הורגת אותי…
גם אמונות, כאמור, יכולות לשדר את אותו המסר בדיוק. אם "נקנה" את המסר הזה, נעצור את התהליך השינוי רגע לפני שהוא יתרחש. בדיוק כמו שקרה לי עם המלריה. המסקנה שלי – אם מתנגנים לכם בראש משפטים מהסוג שהזכרתי, יש סיכוי גבוה שעוד פּוּש קטן ותגיעו בדיוק למטרה שלכם. אל תעצרו כאן! היו נחושים ונחושות ואז האמונות יבינו שתפקידן הסתיים ואפילו יתנדבו לצאת לפנסיה מרצון.
המוטיבציה הסמויה
לכל אחת ואחד מאתנו יש סולם ערכים. יש אנשים שהערך הגבוה ביותר עבורם הוא הרמוניה. אחרים – התחשבות בזולת. אחרים – נדיבות, שירות, יסודיות, הקשבה. אם עבדתם על אמונה מסוימת מספר פעמים ועדיין נדמה שהיא נטועה עמוק בחייכם, יכול להיות שבלי לשים לב היא מתנגשת בערך אחר שלכם. למשל, עבדתי פעם עם אישה שבקשה ליצור בהירות בחייה. בקריאה שעשיתי ראיתי שיש לה בהירות, אבל היא חוששת להשתמש בה. בדקנו למה. גילינו שאחד ההורים שלה מאד נחרץ וידען ושהיא חווה את הנחרצות הידענית כחוסר התחשבות בוטה. עבורה, לפתח בהירות זה להיות דורסנית. ומי רוצה להיות דורסני?
◄ גלו את המוטיבציה הסמויה ושחררו אותה ותוכלו לחוות קפיצות דרך.
שבועות ונדרים
שבועה ונדר הן הצהרות שמאחוריהן כוונה מאד חזקה, שלא פעם נאמרה מול עדים במטרה להגביר את העצמה שלהן. בדומה לחתונה. אם נשבענו או נדרנו בתקופה מסוימת בחיים האלה או בעבר הגנטי-היסטורי שלנו שבחיים לא… או שתמיד… עכשיו כשנרצה לשנות את הדברים נרגיש כאילו אנחנו מדברים אל הקירות. כי לאחר שנתנו את המילה שלנו וצירפנו לכך כוונה של ממש, אי אפשר פתאום להגיד – לא בא לי. לקחתי משכנתה לא בא לי לשלם אותה. לשבועות ולנדרים יש חשיבות חברתית עצומה ולמדנו לכבד אותן על פני עשרות או אולי מאות אלפי שנות אבולוציה. במקום להפנות אליהן עורף עלינו למצוא דרך הוגנת להשלים או להתיר אותן. למעשה, זה לא כל כך מסובך. אפשר פשוט לפנות לבורא ולבש עזרה…
◄ בכל פעם שיש לכם תחושה של קיר אטום – חפשו אם יש שם שבועה או נדר והתירו או השלימו אותם.
פסיכולוגיה של אמונות זה דבר מרתק!
יונתן גפן מספר שכילד, כשהיה מתקשה להירדם, הוא היה סופר כבשים. כל הכבשים והכבשות היו דומים זה לזה, אבל הכבש ה-16, הוא תמיד היה עוצר ומסתובב בחדר.
"ואני מבין שהכבש הזה יישאר" כתב יונתן גפן.
אבל מעכשיו גם הכבש הזה יכול להמשיך עם העדר.
אם השתמשתן בטכניקות האלה או גיליתם טכניקות מוצלחות נוספות משלכם ותרצו לחלוק אותן – כתבו לנו ונשמח לשתף את המידע.
להתראות,
נגה