נולדנו לתקופה הכי שופעת של המין האנושי – במקום ללכת שעות כדי לשאוב מים מהבאר, במקום לשאת על הגב את העצים שקוששנו, במקום ללכת במשך יומיים לעיר הגדולה ולחזור רק עם מה שהחמור יכול לשאת, פותחים ברז, לוחצים על המתג, מתניעים את המכונית או מזמינים שליח… אז למה בכל זאת רובנו ממשיכותים להקדיש כל כך הרבה שעות מהיום לעבודה? זאת שאלה שכבר שנים מעסיקה אותי. ובעיקר מטרידה אותי התחושה ככל שאני מכניסה יותר כסף נשאר לי פחות. איך זה יכול להיות?
אז ישבנו אני ועשר האצבעות שלי כדי לברר לאן הולך הכסף שאני מכניסה. כמה מתוכו הולך אליי, וכמה, נגיד, הולך למדינה. גיליתי שכשאני מחברת את תשלומי המע"מ, הביטוח לאומי, מס הכנסה, מס בלו (המס על הדלק), ארנונה ושאר המיסים שאני משלמת, בין חצי ל-2/3 מההכנסות שלי הולך לרשויות. זה אומר שאם אני עובדת 9 שעות ביום, רק 3 עד 4 מהן משמשות אותי וכל השאר – מועברות ישירות אל הרשויות.
למה אני נותנת כל כך הרבה משעות העבודה שלי לרשויות? זה נשמע כמעט כמו עבדות סמויה… מה, יכול להיות שאני עבד? שפחה? מה פתאום. הרשויות הרי מחזירות את הכסף שאני מעבירה להן בצורה של שירותים חיוניים כמו כבישים, תשתיות, ביטחון, בריאות, חינוך. בלי המסים שלי לא היו כבישים, ולא משטרה שתפטרל עליהם ותעשה סדר, ולא צבא חזק שיגן עליי. כל הכסף שאני מפרישה משרת אותי בחזרה.
האמנם?
אני יודעת שכך אמרו לנו ושנים האמנתי שזאת האמת. היום, לכבוד פסח החלטתי להקשות 4 קושיות שנוגעות לחיים תחת שלטון דמוקרטי מערבי.
1. האם השירותים שהרשויות מעניקות אכן מצדיקים שותפות גדולה כל כך בהכנסות שלי?
זאת שאלה מאד אישית כמובן, לכן אענה בשמי בלבד. אקח לדוגמה את משרד החינוך, אחד המעסיקים הגדולים במשק.
לו היו לי ילדים, הייתי רוצה שהחינוך יסייע בידם לפתח תשתית רגשית שתאפשר להם להיות מבוגרים מאושרים, שלמים עם עצמם, סקרנים, אנשים שמוכנים להתנסות בחיים גם כשלא מובטח להם שיצטיינו במה שהם עושים, אנשים שאוהבים את עצמם ואת הסביבה ומתוך כך טבעי להם להיות נדיבים, מכבדים, נעימים. הייתי רוצה שהם יבלו את הילדות והבגרות שלהם בחוויית משחק מהנה ומצמיחה. משחק שלא התוצאה חשובה בו ולא הניצחון על אחרים, אלא עצם המשחק, השותפות והיכולת להביא את עצמם לידי ביטוי.
למשרד החינוך יש תקציבי ענק כך שהוא יכול בקלות לממש את כל הדברים שרשמתי ולמרות זאת הדגשים שלו שונים מאד משלי. למה? כי לפי הבנתי משרד החינוך לא הוקם כדי לשרת את הילדים או את ההורים אלא כדי לשרת את המדינה. ומה המדינה מבקשת ממנו?
- לחנך את הילדים להיות אזרחים שומרי חוק, שמצייתים בלי לשאול שאלות,
- לפנות את ההורים לצאת לעבוד כדי שיוכלו להמשיך לתרום לקופת המדינה.
קצת מטלטל להסתכל ככה על משרד החינוך אבל האמת היא שכשאני חושבת על עצמי – היו הרבה דברים שאהבתי לעשות בילדות וההליכה לבית הספר לא היתה המרכזית שבהם. אהבתי ללמוד. זה כן. מאד. אבל הלימודים לא היו מותאמים אליי. הם היו מותאמים לתלמידה ממוצעת בכיתה ג' שאלוהים יודע מי היא… לעומת זאת, סביבת הלימודים היתה מקום נורא עבורי מבחינה רגשית. מקום של לחצים חברתיים ומתח שערערו את הביטחון ואת הערך העצמי שלי ומאד הרחיק אותי מעצמי…
ההורים שלי ידעו את זה ולמרות זאת הם ורוב ההורים האחרים שלחו וממשיכים לשלוח את הילדים למערכת החינוך. אין לי טענה כלפיהם, אני רק מנסה להבין מה גרם להם לעשות את זה. אני יכולה לחשוב על כל מיני סיבות, למשל החשש מהתגובות של הסביבה אם יעזו לצאת מהכלל, מהנורמה. אצלנו בקיבוץ היתה החלטת אספה שהילדים ישנים בבית הילדים. חלק מהילדים ברח לפעמים הביתה. תחשבו כמה אומץ נדרש מהם – ילד או ילדה קטנים יוצאים לבד בחושך מבית הילדים וחומקים בין הצללים כדי להסניף קצת ביטחון וקירבה אצל ההורים. ואז, כשהם מצליחים למצוא את הבית ולהיכנס אליו, ההורים לוקחים אותם ביד ומחזירים אותם למיטה בבית הילדים. כמה הזדהות עם המערכת נדרשת מההורים כדי לעשות דבר כזה או כמה ריחוק רגשי מהילדים שלהם או מעצמם?
כך או כך זאת הוכחה שמטרה מספר 1 של משרד החינוך (לחנך את הילדים להיות אזרחים שומרי חוק, שמצייתים בלי לשאול שאלות) הושגה במלואה אצל ההורים ושכעת היא מונחלת לילדים.
סיבה אחרת לשלוח את הילדים למערכת החינוך הוא דאגה שאם הילדים שלנו יהיו מאושרים, בטוחים בעצמם, נינוחים עם מי שהם – הם יהיו פרועים, שלוחי רסן, יעשו "שטויות" ויהוו הפרעה לחברה. לכן אין ברירה אלא להכניס אותם למסגרת עם גבולות מאד ברורים, כי המסגרת, כך אמרו לנו, מאד חשובה להתפתחות התקינה של ילדים. בלעדיה הם לא ישתלבו בסביבה ולא יוכלו להסתדר בעתיד בשוק העבודה.
איזו מחשבה מעניינת. צריך שכבר מגיל צעיר הילדים יתרגלו לא לעשות את מה שהם רוצים, מתי שהם רוצים, עם מי שהם רוצים, כדי שיהיו מבוגרים פרודוקטיביים. צריך לגרום להם להשתיק את הרעיונות העצמאיים שעולים בהם שלא תואמים את המסגרת מתוך דאגה לעתיד שלהם. מה זה גורם לילד כשהוא או היא מבינים שהרעיונות שלהם מהווים הפרעה בהווה ומחבלים בעתיד שלהם? עד כמה הם יכולים לסמוך על עצמם? לאהוב את עצמם? ומה אם כל אותם רעיונות עצמאיים שעלו בנו בעצם היו ניצוצות של גאונות שדוכאו לשווא?
האופן שבו אני מבינה כיום את המציאות גורם לי לרצות לגדל ילדים בחינוך ביתי, קרוב להורים, קרוב לילדים אחרים שגם הם קרובים להורים שלהם וכך ליצור עבורם מציאות רכה, בטוחה. מציאות שבה ברור להם שהם לא מהווים עול או נטל על ההורים שלהם, מציאות שבה הרצון שלהם להישאר עוד קצת במיטה לא הופך אותם להפרעה כבר מהרגע הראשון שפקחו את העיניים. ילדים בלי חרדת נטישה או צורך להיות חולים כדי שההורים יישארו איתם בבית ולא ישלחו אותם להתמודד לבד עם העולם… ילדים שפטורים מהתשובה המבאסת "בסדר" על השאלה המבאסת לא פחות "איך היה היום בבית ספר?"…
כשהסתכלתי על מערכת החינוך הבנתי שאני בשלה להפסיק לממן אותה.
הסתכלתי כך גם על שירותים נוספים שהמדינה והרשויות מעניקות לי ולהפתעתי גיליתי שכמעט על כולם אשמח לוותר כבר היום ולמצוא להם חלופות שמתאימות לי. לאופי שלי. לרצונות ולשאיפות שלי. ההבנה הזאת מובילה אותי לקושיה השנייה.
2. אז למה למרות האמור לעיל, אנשים בוחרים לממן את המדינות שלהם?
התשובה המתבקשת היא – כי אין ברירה. זה החוק.
אבל האם זאת האמת השלמה?
אני חושבת שבאופן עמוק ושורשי רובנו מפחדים מאנרכיה (היעדר שלטון) ומקשרים אותו לכאוס – פרעות, פשע, אלימות… כך הרי קרה בספר "בעל זבוב" שחויבנו ללמוד לבגרות, וכך ב-"על העיוורון" של סאראמגו. הבנו שבלי מבוגר אחראי שישלוט בנו ביד רמה נגרום נזקים קשים לעצמנו ולסביבה. מאיפה מגיעה ההשקפה הזאת? הלכתי לחפש רמזים בספר הספרים. אולי שם אמצא תשובה?
להזכירנו, אלוהים ברא תחילה את השמיים ואת הארץ ואז כתוב "וְהָאָרֶץ, הָיְתָה תֹהוּ וָבֹהוּ, וְחֹשֶׁךְ, עַל-פְּנֵי תְהוֹם." נדמה ששלושת הדברים האלה (תוהו, בוהו וחושך) הפריעו לאלוהים בזמן שרוחו ריחפה על פני המים כי מיד אחר כך כתוב – "וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים, יְהִי אוֹר; וַיְהִי-אוֹר. וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת-הָאוֹר, כִּי-טוֹב;" אם אני מבינה נכון, עד בריאת האור אלוהים לא הרגיש שלם עם היצירה שלו ורק אחרי שהאור בא לעולם הוא ראה כי טוב. מה הפריע לו שם?
תוהו ובוהו, כך אמרו לנו בבית ספר (אותו מקום שעל תפקידו כתבתי בקושייה הראשונה), זה בלאגן. אי סדר. אם נרפה לרגע מהפירוש המקובל ונסתכל על שורשי המילים הללו, "תוהו" קרובה למילה "תהייה" ו"בוהו" קרובה למילה "בהייה". בעולם שלפני בריאת האור נראה שהיו תהיות, נשאלו שאלות, ניתן היה לבהות בחוסר מעש, להשתהות ולחשוב טרם קבלת החלטות. משום מה המפרשים רואים בזה כאוס. משהו שראוי להכניס בו סדר. מה ייצור את הסדר? האור. האור יוצר בהירות. בעולם של אלוהים לא טוב לשאול שאלות או לבהות. אלוהים מעדיף בהירות. בהירות מובילה לוודאות מבורכת. קל יותר לחיות בבהירות ובוודאות מאשר בתהייה ובבהייה.
ומהו אותו "חושך על פני תהום" שאלוהים ביקש לשנות? בעיניי התהום היא מעמקי הנפש. הנפש שחלקים ניכרים ממנה אינם נגישים לשכל המודע (= חושך). את האור אפשר לראות כדחף סימבולי למודעות עצמית מבורכת, אלא שהיום אני רואה בה דחף של השכל המודע להגיע לשליטה במציאות באמצעות פיצוח הנסתר. ומשהו בשליטה הזאת לא רך לי. הוא מזכיר לי מחקרים שנערכים על אופן קבלת ההחלטות שלנו כדי שאנשי שיווק יוכלו לגרום לנו לקנות קרח גם אם אנחנו חיים באסקימו לנד…
אחרי אלפי שנים שבהן חונכו שתהיות, בהיות ופרטיות ששומרת דברים בחושך הן אם כל רע, ברור שנראה בחשיבה עצמאית מתכון מסוכן לכאוס ונרגיש דחף לטפח ולתחזק אנשים שישלטו בנו.
הלילה הזה הלילה הזה אני מרשה לעצמי לחזור לתהות, לחזור לבהות, לחזור להסכים שבמקומות החשוכים בתוכי, אלו שאני לא מודעת להם, מסתתרת חוכמה אדירה. חכמה שיודעת להוביל אותי בנתיב המיוחד לי, זה שעבורו הגעתי לכאן, לחיים האלה, לגוף הזה. חכמה שידעה להפגיש אותי עד היום עם האנשים הנכונים לי, גם כשנראה היה שזה ההפך הגמור, חכמה שידעה ליצור עבורי מצבים מאתגרים שבאמצעותם אלמד את מה שרציתי ללמוד, וגם ידעה להוציא אותי מהם כשסיימתי ללמוד. חכמה שהיא תהום ללא תחתית, ושלמרות שהיא חשוכה – היא לא מפחידה. היא שלי.
הלילה הזה אני שמה סימן שאלה ליד האמירה שאם אפסיק להזין את המדינה המציאות תהפוך כאוטית. במקום זה אני בוחרת להאמין שיקרה ההפך הגמור. שכמו שהחרקים המאביקים מתבגרים בדיוק בזמן כדי לזווג בין פרחים, וכמו שהזרעים נובטים עם הגשם הנכון וכמו שכל דבר קורה בטבע מתוך תיאום לא מודע עם מכלול הגורמים שנמצאים סביבו, גם אנחנו נוכל לתפקד בתואם כשנסכים לוותר על החוקים ולהתנהל מתוך הקשבה פנימית עדינה…
כל זה מוביל אותי לקושיה מספר 3.
* בסוף צירפתי את הסרטון It's a wonderful loaf שמראה שהעולם בעצם כבר כזה. אני מתנצלת על כך שזה שיר ללא תרגום לעברית.
3. גם אם כל זה אמת, למה שהשלטונות יוותרו על השליטה בנו?
הקושיה הזאת מעסיקה אותי מאז הגבלות הקורונה הראשונות. בכל פעם שהיא עולה – אני מתכווצת בתחושת חוסר אונים וחוסר ברירה. זו תחושה דומה למשחק חוץ – משחק שמתקיים במגרש של קבוצה אחרת. הקהל שלה מעודד אותה ושורק לי בוז ולי אין קהל שיתמוך בי. בספורט ידוע שקשה הרבה יותר לנצח במשחק חוץ מאשר במשחק ביתי. אז איך אני מתחילה לשחק במגרש הביתי שלי שבו אני הריבון של עצמי, במקום להמשיך להיות פיון בלוח המשחק שהממשלות הקימו למעני?
התשובה נעוצה בתודעה. ברגע שאתחיל ליצור בתודעה שלי עולם שבו כל אחת ואחד מאתנו יודעים מה טוב עבורנו, עולם שבו אנחנו פטורים מהידיעה מה טוב לאחרים ולכן גם פטורים מהדחף לשלוט בהם, בעולם כזה כבר לא יהיה לממשלה מקום על המגרש או ביציע והיא פשוט תתפוגג. האם זה יקרה ברגע? האם יש אנשים שכבר יצאו מהמטריקס הזה? אני מאמינה שכן.
אז הלילה הזה, הלילה הזה, אני בוחרת להפסיק ליצור את המסגרת הקיימת ומתחילה לתהות ולבהות איך ייראה העולם בלעדיה. איך ייראה אותו עולם כלבבי?
נשמע מפחיד? מסוכן? מאיים? אם כן, בואו נעבור לקושיה הרביעית.
4. איך נצליח לבורא עולם חדש מבלי לחזור על טעויות העבר?
אפשר להגיד שזאת קושיית מיליון הדולר. ראינו דתות שקמו מתוך רצון טוב ליצור מציאות חדשה ואז הפכו לאוסף של חוקים נוקשים ולמקור לשליטה במאמינים שלהם. ראינו רעיונות חדשים כמו דמוקרטיה, קומוניזם, סוציאליזם, ליברליזם, קפיטליזם, פמיניזם… רעיונות שנראו כל כך מבטיחים ואיכשהו גרמו להרס ולפגיעות. איך נדע שהפעם הזאת תהיה שונה?
התשובה נעוצה בסמכות הפנימית.
כל כך התרגלנו ללכת בתלם שחרשו אחרים למענינו, כל כך הפנמנו שהתשובות נמצאות אצל אחרים: ההורים שלנו, דמויות סמכות, אנשים בעלי ניסיון, מומחים שחקרו ולמדו את הנושא… הסמכות הפנימית שהיתה כל כך ברורה לנו כשנולדנו נשחקה אט אט בזמן שניסינו להתאים את עצמנו לסובבים אותנו על מנת לזכות באהבה שלהם, ביחס אוהד, בתשומת לב.
כדי לברוא עולם מומלץ להתחבר מחדש לסמכות הפנימית, זאת שמחכה בסבלנות לרגע שבו נתעורר לקיומה. זאת שאף פעם לא נטשה אותנו, גם כשהתרחקנו ממנה עד מאד.
כדי להתחבר לסמכות הפנימית נדרשת מה שמכונה "קפיצה של אמונה", קפיצה אל הלא נודע. קפיצה מבלי שמובטח לנו מראש שהבחירה שלנו תתקבל באהדה על ידי אחרים, מבלי שמובטח לנו שנצליח להשיג את מבוקשנו, למעשה מבלי שמובטח לנו דבר, למעט המפגש עם עצמנו.
כדי להתחבר לסמכות הפנימית נדרשת סקרנות. אי-ידיעה. נכונות למפגש מאד אינטימי עם עצמנו. נכונות להיפרד מתפיסות שאימצנו מאחרים או מאחרות ושאינן תואמות את הסמכות הפנימית שלנו. אני יכולה לראות הרבה תפיסות כאלה אצלי. תפיסות לגבי זוגיות, הורות, פרנסה ועוד.
כשבוראים מציאות מתוך הסמכות הפנימית כבר אין נכון ולא נכון. זו יצירה ייחודית וחד-פעמית שתואמת את מי שאת. את מי שאתה. למעשה, זו היצירה שעבורה בחרנו להגיע לכאן ולהתמודד עם המורכבות הזאת שנקראת חיים.
אז הלילה הזה, הלילה הזה, אני בוחרת לקחת שאיפה עמוקה, ולשחרר. לשחרר את מה שאני יודעת דרך אחרים, לשחרר את ההקשבה החוצה, ולאפשר לסמכות הפנימית שלי להוביל אותי. היא כבר יודעת מה טוב לי. יכול להיות שייקח לי זמן מה לחדד את ההקשבה אליה. הלילה הזה אני מוכנה להתאמן על ההקשבה הזאת עד שתהיה טבעית לי ואדע לזהות את הקול שלה מבעד לסבך הקולות האחרים. הלילה הזה אני סומכת על הסמכות הפנימית שלי שהיא יודעת טוב יותר מכל אחד אחר מה טוב עבורי.
בהצלחה
מקורות להשראה:
1. הסרט – איזה כיכר לחם נפלא (באנגלית בלבד) על התואם המופלא שבו מתנהל העולם.
2. מיכאל בלום מראיין את זהר, מורה רוחנית, בראיון שכותרתו – העתיד הוא ההווה החדש. בהחלט שווה צפייה. למיכאל יש מספר ראיונות נוספים עם זהר, כל אחד מהם פגש אותי ברמה עמוקה.
